שלום, אני יעל. אני אחראית על תחום חווית המשתמש בחטיבת המסכים השטוחים בחברת אורבוטק.
רובכם בוודאי לא שמעתם על אורבוטק, אז רק שתדעו שכמעט כל מכשיר אלקטרוני שיש לכם, החל בטלפון וכלה במכונית, מיוצר ונבדק באמצעות מערכות של אורבוטק.
וזה המוצר שאני אחראית לחווית המשתמש שלו.
חדי העין מבניכם, בודאי הבחינו שלא מדובר כאן באפליקציה לסוכני ביטוח...
מדובר במכונה שעושה בדיקות איכות לזכוכיות של מסכים שטוחים, בטכנולוגיה אוטומטית של עיבוד תמונה. המכונה שלנו יושבת בסוף קו היצור של הזכוכיות ובודקת אותן כשהן מוכנות.
כשאני מדברת על זכוכיות, אני מדברת על דברים כאלה (תמונה). על הזכוכית הזאת למשל, בונים מסכים של 6 טלוויזיות גדולות. על פני כל המשטח הגדול הזה, אנחנו מחפשים פגמים בגודל שני מיקרון. לסבר את האוזן, עובי של שערה של אדם הוא כמאה מיקרון. שני מיקרון, זה בערך גודל של חיידק.
למצוא פגם בגודל של שני מיקרון, בזכוכית בשטח של חמישה מטר מרובע...
...זה אותו יחס גדלים כמו למצוא מטבע של שקל, בשטח של כל גוש דן!
את זה המכונות שלנו עושות בפרק זמן של כ-30 שניות.
אתם מאמינים לי שזה נורא מסובך?
אז בואו נמשיך בסיפור.
לפני כ-13 שנים, כשעוד עבדתי בחטיבה אחרת באורבוטק שמייצרת מכונות שבודקות בעיבוד תמונה איכות של מעגלים מודפסים, התחלנו לפתח את הדור החדש של המכונות שלנו. עד אז היו לנו מכונות מסובכות להפעלה מעין כמוהן, שרק משתמשים מיומנים ביותר יכלו להפעיל אותן בצורה מיטבית, אבל קצת לפני זה נפל דבר בשוק שלנו. בשוק שההגמוניה שלנו בו היתה כמעט מוחלטת, קם לנו מתחרה. המכונה שלו לא השתוותה למכונות שלנו מבחינה טכנולוגית, ודי זלזלנו בה, אבל לאט לאט התגנבו שמועות לאוזנינו. המכונה שלו פשוטה מאד, אמרו הלקוחות. ה setup בה לוקח כמה דקות, ואפשר להתחיל לעבוד.
וכך, התחלנו לשנות את תפיסת האפליקציה שלנו מכזו שמעמידה את הטכנולוגיה במרכז, לכזו שמעמידה את המשתמש במרכז.
מנהל השיווק שלנו דאז הוציא מסמך דרישות מפורט למכונות החדשות. ולמסמך נוסף נושא חדש.
אז עוד לא דיברנו על חווית משתמש.
לנושא החדש קראו 'Ease of use', ותחת הכותרת שלו הופיעה שורה אחת:
“One button machine”.
אני הייתי אז ראש תחום אפליקציה בקו וקיבלתי את המשימה הזאת. להפוך את המכונה שלנו למכונה של one button machine או כמו שעוד קראנו לגישה החדשה "Push to scan".
מהר מאד הבנו ש ease of use במערכת כמו שלנו, לא יגיע מ-UI חכם, אלא בעיקר מתהליכים אוטומטיים ומאלגוריתמיקה חכמה. ובקו הזה אנחנו דבקים מאז.
לאורך השנים כבר הגענו לרמת מודעות כזאת לחשיבות התהליכים האוטומטיים, שהרעיונות לשיפורי UX מגיעים לעיתים קרובות גם מאנשי הפיתוח בעצמם.
כמו למשל בדוגמא הבאה:
זה תאור סכמטי של חלק של מסך. כל ריבוע פה, מייצג פיקסל מסך. פעם המסכים היו פשוטים מאד. כל הפיקסלים על המסך היו זהים וכשבאנו לבדוק אותם, החיים שלנו היו פשוטים (יחסית), או לפחות, צפויים...
מאז הטכנולוגיות התקדמו, נכנסו מסכי touch. הפיקסלים קיבלו צורות שונות ומשונות.
המסכים הסתבכו והסתבכו.
בשבילנו, היה מדובר בדבר גדול! תבינו, המערכת שלנו, בודקת את המסכים בעיבוד תמונה, היא חייבת להכיר את מבנה המסך בכדי להיות מסוגלת לבדוק אותו. אחרת איך נבחין בין פיקסל פגום, לבין פיקסל שהמבנה שלו פשוט שונה?
אפשר לאמר, שהשתנו כללי המשחק.
ומה אנחנו עשינו כדי להתמודד עם הסיבוכיות הזאת?
פיתחנו מערכת מתוחכמת ומסובכת של אלגוריתמים, שנזקקו לתיאור מדויק של מבנה המסך. את התיאור דרשנו מהמשתמש.
מדובר בעבודה כל כך מורכבת, שלא יכולנו להכניס אותה לתוך האפליקציה שלנו, אלא שאילצנו את הלקוח לבנות קובץ חיצוני שאותו הוא יצטרך לייבא למערכת דרך ה-UI שלה.
הנה דוגמא לקובץ שבנה לקוח. לא רק שהוא כל כך גדול ומסובך, אלא שמספיקה טעות במיקום של משבצת אחת, בכדי שהמערכת שלנו לא תדע לקרוא אותו.
מה נראה לכם?
הצלחה מסחררת לא היתה פה... הלקוח לא הסכים בשום פנים ואופן לקבל את הפיתרון שלנו.
מה קרה לנו פה?
לא חשבנו מספיק על הלקוח. היינו בלחץ של זמן, לא בחנו את המצב לעומק, לא הבנו שהשתנו כללי המשחק, ובגלל זה, בעצם, ניסינו לפתור את הבעיה החדשה, לא על ידי תהליך משמעותי של design אלא על ידי הרחבת הפתרונות הקיימים. ובהתאמה, מי שניהל את הפרוייקט היו בעיקר אנשי פיתוח.
ואז התחלנו לפתח גם כאן דור חדש של מכונות. עצרנו הכל, ומתוך מחשבה על המשתמש, הבאנו פיתרון, שכלל אלגוריתמיקה שונה לגמרי חדשה ויפיפיה, שמבינה לבד את מבנה המסך וזקוקה מהמשתמש לשני פרמטרים בלבד.
פרמטרים שמתארים את גודל המבנה שחוזר על עצמו על פני המסך ב-X וב-Y.
והפיתרון הזה, פשוט עובד.
צריך להבין שמבחינת פיתוח, מדובר פה במאמץ פיתוחי אדיר.
UX במכונות מורכבות, שמבוסס על תהליכים אוטומטיים, גוזר מאמצים פיתוחיים גדולים מאד על דיסציפלינות שונות כמו אלגוריתמים, תוכנה ,פיסיקה וחומרה.
הרבה פעמים כשאני מעלה הצעה לפיתוח תהליך אוטומטי, הנהלת הפרוייקט מרימה גבה.
זה הרבה עבודה, אומר מנהל הפרוייקט בפנים מודאגות.
נכון, אני אומרת, אבל אל תשכח את החוק.
כי יש חוק. אני חושבת שאני המצאתי אותו, אבל אני לא בטוחה. אני קוראת לו:
"חוק שימור העבודה".
מישהו יצטרך לעבוד קשה, אני אומרת. זה יהיה או אנחנו, פעם אחת, או כל הלקוחות, בכל פעם שהם ניגשים לסרוק זכוכית חדשה.
ועם המחשבה הזאת בראשינו, בדרך כלל, אנחנו מגיעים לפתרונות הנכונים.
