1. לפנה"ס 685 ירושלים כעיר בירה –דוד המלך ועד חורבן הבית הראשון 0001-
ביחידה זו נלמד על תהליך קביעתה של ירושלים כעיר הבירה הראשונה של ארץ ישראל
בתקופת המקרא ונעמוד על השלבים הראשיים בהתפתחותה בתקופה זו. נסקור את
התהליכים והאירועים ההיסטוריים-פוליטיים שהביאו לשינויים בדמותה ונראה מה
מתקופה זו שרד לדורות ומשפיע אף על חיי העיר כיום.
ליחידה ארבעה פרקים עיקריים ולהם פרקי משנה אחדים:
.Iקביעתה של ירושלים כעיר בירה בימי דוד המלך
.IIירושלים ודוד המלך.
.IIIירושלים כבירה בימי דוד ושלמה.
.IVירושלים כבירת ממלכת יהודה
א. קביעת ירושלים כעיר בירה בימי דוד המלך
שאלה לדיון – מדוע נקבעה ירושלים כבירת ארץ ישראל בימי דוד ?
ההחלטה החשובה ביותר בתולדות ירושלים היא החלטתו של דוד להקים את בירתו
בירושלים. אין אנו יודעים מדוע בחר בצעד זה אך ניתן, לאור הנתונים בשטח ולאור
ההכרה ההיסטורית, להבין את מעשהו של דוד. דוד המלך רצה להקים ממלכה מאוחדת,
בה כל שבטי ישראל פועלים כעם אחד. שאיפתו הייתה לקבוע עיר בירה מאוחדת,
שאיננה שייכת לאף שבט והיא יכולה לשמש מרכז הזדהות לכל העם. ירושלים הייתה
יכולה להיות עיר הבירה כיוון שהיו לה כמה יתרונות מיקום. האחד, בגבול חלוקת
השבטים לא נכללה ירושלים בגבולו של אף שבט. קו הגבול בין שטחו של שבט בנימין
לשטחו של שבט יהודה עבר בסמוך לה אך ירושלים לא ניתנה לא לזה ולא לזה ) יהושע
2. ט"ו, ח-ט(. תכונת מיקום זו היה בה יתרון גם כדי למנוע העדפה שבטית וגם כדי לייצב
את מעמדו של דוד המלך בעיר. כזכור, דוד היה יליד העיר בית לחם ושם היו למשפחתו
נחלות. עם זאת, דוד היה הצעיר בבני אביו )שמואל א' ט"ו, י"א(. ככזה, הנחלה הקרקעית
היעודה לו הייתה בהכרח קטנה ביותר. באותה העת נהוג היה חוק היובל שהחזיר מדי
חמישים שנה את כל הקרקעות לבעליהם הראשוניים )ויקרא כ"ה, י(. שאול המלך קבע
את בירתו בנחלתו שבגבעה, בשבט בנימין אך דוד לא יכול היה לעשות כך בשל מיעוט
נחלתו הפרטית. אם היה בונה עיר בירה בנחלתו של שבט אחר או משפחה אחרת, היה
צריך להחזיר את הנחלה לבעליה לאחר חמישים שנה. את העיר ירושלים הוא כבש מעם
זר וכן העיר הייתה נחלתו הפרטית ויכול היה לעשות בה ככל שחפץ. עם כיבושה של
יבוס קרא דוד מיד לעיר על שמו "עיר דוד" )שמואל ב' ה, ט(. מאוחר יותר גם קנה את
גורן ארונה היבוסי והקים שם מזבח, ובכך בעצם הניח את אבן הפינה למקדש, על מקום
שנקנה בכספו שלו. בכך קבע לנצח את הקשר בין בית דוד לירושלים, קשר בעל משמעות
רבה לעתיד.
סיבה נוספת לבחירתה של ירושלים כעיר בירה היא מיקומה במפת ארץ ישראל. עד
עלייתו של דוד לשלטון, וגם מאוחר יותר, היו שבטי ישראל מחולקים לשתי קבוצות
עיקריות. שבטי הדרום )יהודה, בנימין ושמעון( ראו בעיר חברון את מרכזם, ושם גם ישב
דוד בראשית מלכותו. שאר שבטי ישראל, שבטי הצפון, ראו בעיר שכם את מרכזם
הגיאוגרפי. דוד, שרצה לאחד את כל שבטי ישראל לאומה אחת, בחר במקום ניטרלי, בין
המרכז הצפוני לבין המרכז הדרומי, ושם קבע את בירתו. מעשה זה , בחירת עיר קטנה,
ניטרלית, בין שני מרכזים גדולים, מוכר בעולם היטב. כך נבחרה קנברה להיות בירת
אוסטרליה, בין המרכזים הגדולים מלבורן וסידני. אוטווה בירת קנדה נמצאת בין העיר
טורונטו, מרכזם של האנגלים בקנדה, לבין העיר מונטריאול, בירתם של הצרפתים. העיר
בון הייתה בירת גרמניה המערבית, בין המבורג הפרוטסטנטית, הצפונית למינכן
3. הקתולית, הדרומית. גם וושינגטון העיר, בירת ארצות הברית, מוקמה בין בוסטון
היינקית לריצ'מונד הדרומית. החלטתו של דוד הייתה אפוא החלטה שקולה ומסודרת
והיא שהשפיע על כל התפתחות העיר מכאן ואילך.
ב. ירושלים ודוד המלך
שאלה לדיון – מדוע נמשכה בניית ירושלים גם לאחר נפילת בית דוד וגלות ישראל ?
דוד המלך היה אביה של משפחת המלוכה היהודית וככך קבע ומיסד את הקשר בין עם
ישראל לירושלים. בכל תקופה בה שלטו היהודים בארץ ישראל, אם בתקופת בית ראשון,
אם בתקופה החשמונאית ואם בימינו אנו, ירושלים היא מרכזו של העם היהודי היושב
בציון ואף מחוצה לה. עם זאת, בשל תנאיה הגיאוגרפיים שאינם מושכים יישוב גדול, היה
אפשר להניח כי בכל עת שעם ישראל לא יהיה השליט בארץ, מעמדה של ירושלים ירד
ואולי אף תעלם העיר, כפי שנעלמו ערים רבות שהיו מרכזים של ממלכות ונעלמו עם
העלמות העם. לא כך קרה בירושלים, וכנראה בהמשך לדמותו של דוד המלך.
ירושלים – דוד המלך והעולם הנוצרי
העולם הנוצרי, שירש את ירושלים לאחר חורבן הבית )ותקופת מה של שלטון רומי אלילי
בו ירושלים לא הייתה עיר חשובה( ראה את עצמו כממשיכו של עם ישראל. על פי
אמונתם, משיחם ישוע הוא צאצא ישיר לבית דוד )הברית החדשה, מתי, א , 1-71(. בשל
כך, ולא בשל צליבתו וקבורתו של ישוע בירושלים, שייכת העיר להם כירושה אישית
וחוקית, ישירות מידי דוד. הנצרות ירשה את היהדות )וכך גם את התביעה על ארץ ישראל
– ארץ הבחירה( אך ירושלים שייכת להם, לפי אמונת הנוצרים בשל הירושה המשפטית
מימי דוד. לכן, כל זמן שהנוצרים שולטים בארץ )בתקופה הביזנטית, התקופה הצלבנית
ובתקופת המנדט הבריטי(, ירושלים גדלה ופורחת. גם כשהנוצרים לא שולטים בעיר הם
4. ממשיכים את הקשר אליה, ומיליארד נוצרים החחים כיום בעולם, מכירים ושואפים
לירושלים – עירו של דוד ושל צאצאו, ישוע )ישו (.
ירושלים – דוד המלך והעולם המוסלמי
גם הנוצרים מאבדים את ירושלים ומעבירים אותה לרשות המוסלמים. גם האיסלאם מכיר
בחשיבותו של דוד המלך, המכונה במקורות המוסלמיים הנביא דוד )נבי דאוד(. על פי
המסורת המוסלמית קיימת שרשרת של נביאים, שכל אחד היה חשוב בזמנו. אדם הראשון
ואברהם ) נבי ח'ליל – האהוב(, משה רבנו )נבי מוסא( דוד וישוע )נבי עיסא(. כולם היו
חשובים בזמנם והביאו חשיבות לעולם עד שהגיע מוחמד, גדול ואחרון הנביאים שאחריו
אין כל צורך באמונה חדשה ונביא חדש. ניתן להבין את מקומו של אברהם במסורת
המוסלמית – כאבי ישמעאל ובעיקר כמבשר את האמונה באל יחיד )המונותיאיזם( שגם
האיסלאם כמובן נמנה על אמונה זו. משה רבנו נתן תורה כתובה, שקדמה לקוראן, ולכן
חשיבותו גדולה. ישוע גם הוא ייסד דת מרכזית וחשובה, המאמינה באל אחד, שכר ועונש,
גן עדן וגהינום, ולכן גם הוא חשוב. בכל השרשרת הזאת בולט דוד המלך. הוא לא ייסד
דת חדשה ולא הביא אמונה חדשה. ספק אם ספר תהילים המיוחס לו עשה רושם על
האיסלאם )בשוני מהנצרות שרואה בספר זה נדבך מרכזי בתפילותיה( חשיבותו של דוד
בקשר שלו לירושלים. כפי שנראה בהמשך יצרו המוסלמים מסורות הקושרות את נביאם
מוחמד לירושלים אך בקושרם עצמם לדוד, יכולים היו לתבוע בעלות חוקית על העיר.
כתוצאה מכך, גם כשהנוצרים והיהודים אינם הריבוניים בעיר, נמשכת הפעילות
בירושלים והעיר איננה נעלמת כאשר נעלמים מאמיניה.
יהודים – נוצרים – מוסלמים וקבר דוד
5. ירושלים העיר קדושה לשלש הדתות אך בעיר עצמה, לכל דת המקום והפינה שלה ואין
כמעט מאבקים על אתרים בעיר. הנוצרים לא שואפים לכותל ולהר הבית והיהודים
והמוסלמים לא שואפים לכנסיית הקבר או לאתרים נוצריים אחרים. קיים אומנם מתח בין
היהודים למוסלמים באשר להר הבית והכותל המערבי אך אין בכל ירושלים מקום בו
שלש הדתות תובעות בעלות וריבונות, פרט לאתר אחד והוא קבר דוד על הר ציון. בנין
זה,
) תמונה – לצלם( שיסודותיו כנראה בתקופה שלאחר חורבן בית שני, קיימת נציגות
ואחזקה של שלשת הדתות. בקומה התחתונה נמצא קבר המיוחס לדוד המלך והאתר
משמש כאתר יהודי. הקבר ממוקם מול מגרעת בקיר הפונה להר הבית ומסמלת יותר מכל
את הקשר בין דוד להר הבית ולירושלים )תמונה – לצלם( . כאשר נאלצו היהודים לעזוב
את העיר, לאחר חורבן הבית השני, השתלטו הנוצרים הביזאנטים על האתר ובנו שם
כנסייה גדולה במקום שלפי אמונת נערכה "הסעודה האחרונה" – סדר פסח של משיחם
ישוע, ושם גם נפלה רוח הקודש על ממשיכי דרכו חמישים יום לאחר צליבתו )בחג
השבועות – חג הפנטקוסט – חמישים(. הכיבוש המוסלמי והרס הכנסייה הביזאנטית
העביר את האתר לידים מוסלמיות אך במשך זמן רב לא היה בו כל שימוש קדוש. חזרתם
של הנוצרים לירושלים בתקופה הצלבנית הביאה לבנייתה של כנסייה גדולה באתר
הסעודה האחרונה, חדר מכנסיה זו נמצא עד היום בקומה שמעל קברו של דוד המלך
)תמונה – לצלם( . בנייתה של הכנסייה הצלבנית נעשתה מעל קבר דוד בשל הקשר שבין
דוד לישוע.
כאשר המוסלמים משתלטים מחדש על ירושלים, לאחר גירוש הצלבנים, הם מתערבים
בסכסוך בין היהודים לנוצרים על המבנה בהר ציון , מגרשים משם את הנצים והופכים
אותו לאתר מוסלמי – נבי דאוד. הם מקדשים את קברו של דוד המלך כאתר מוסלמי
קדוש והכניסה לזרים, יהודים כנוצרים, לאתר הקבר נאסרת. המוסלמים בונים במקום
6. מסגד, שצריחו מתנשא מעל ל"חדר הסעודה האחרונה", שהפכה למסגד )תמונה – לצלם( .
המוסלמים מחזיקים באתר עד לשנת 8491. במלחמת העצמאות חזר האתר לידים יהודיות
שהפכו אותו בחזרה לאתר יהודי. האיסלאם נדחק לחלוטין מהאתר ואילו האתר הנוצרי
משמש מקום לביקורי צליינים ותיירים אך איננו נמצא בחזקתם של הנוצרים. נראה אם כן
כי דוד המלך, בפעולתו למען ירושלים, קבע לדורות את מעמדה והתפתחותה ושמר על
קיומה של העיר, אף אם עברה מיד ליד, מדת לדת.
ג. ירושלים כבירת ישראל בימי דוד ושלמה
ירושלים כמרכז מנהלי
חשיבות פעולתו של דוד מורגשת גם בכל אשר עבר עליה בתקופתו. השינוי במעמדה של
העיר על ידי הכרזתה כעיר בירה היה משמעותי ביותר. מעיר שוליים, המתקיימת בזכות
שירותים מקומיים שנתנה לסביבתה החקלאית, הופכת ירושלים לעיר בירה. נוספים לעיר
תפקידים רבים ובהם מרכז מנהלי, מרכז דתי, מרכז צבאי ומרכז מסחרי.
הפיכת ירושלים לעיר בירה חייבה לבנות בעיר בנינים למינהל – ארמונות למלך ולשריו,
מבנים למשרדי ממשל ועוד. בנייתה של המערכת המנהלית הייתה כוח מושך לעובדים
שהמנהל נזקק להם. כבר דוד בונה בעיר בית למלך )שמואל ב כ"ג, י"א( בעזרתו של חירם
מלך צור ושלמה בנו הקים בעיר קריית ממלכה שבנייתה נמשכה שלש עשרה שנים
)מלכים א, ז, א –ח(, מלבד הבית שבנה לאשתו, בת פרעה. בנייה רחבה מעין זו דרשה
השקעת משאבים רבים, כוח אדם שעסק בבניה וכוח אדם שהפעיל את כל השירותים
הנזקקים, מתפקידי השרים )שרי דוד – שמואל ב ח' ט"ו – ט"ז, שרי שלמה – מלכים א, ד,
ב-ו( ועד תפקידי המשרתים ובכך הפכה העיר לכוח שואב לאוכלוסייה ובנייה, כמו כל
עיר שמחליטים להפוך אותה לעיר בירה ומרכז שלטוני. גודלה של עיר קשור קשר הדוק
7. לגודל השטח שהיא משרתת ונשענת עליו. תחום שלטונה של ירושלים גדל בימי דוד
ושלמה מהשטח של הרי חברון והרי יהודה בעת כיבוש העיר ועד להקמתה של ממלכה
אדירה שהשתרעה "מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים" ) מלכים א, ה, א'(, כלומר מן
החרמון ועד הנגב לרבות אזורי גב ההר וכן חלקים גדולים של מישור החוף ושל עבר
הירדן המזרחי. ככל שגדלה הממלכה גדלה חשיבותה של ירושלים שנעשתה מרכז
בינלאומי. אל העיר הגיעו מלכים )דברי הימים ב ט' כ"ג-כ"ד( ושליחים ממרחקים - מלכת
שבא הגיעה לעיר )מלכים א' י, א-י( ובת פרעה נתנה לשלמה לאישה. מכאן ואילך ולמשך
שנים ודורות נקבע מעמדה של ירושלים כבירתה של ארץ ישראל, וזאת בכל פעם שעם
ישראל שלט בארץ. כך בימי המקרא, כך בתקופה החשמונאית וכך בתקופת מדינה
ישראל. גם בתקופות אחרות שימשה ירושלים כעיר בירה, בתקופה הצלבנית הראשונה
ובתקופת המנדט הבריטי, אך גם בשתי תקופות אלה ברור היה כי קביעת עיר הבירה
בירושלים לא נעשתה מטעמי נוחות שלטונית כי אם בשל הקשר ההיסטורי לתקופת
המלוכה הישראלית – תקופתו של דוד המלך, שהיה הראשון שהפך את ירושלים לבירתה
של ארץ ישראל כולה.
ירושלים כמרכז דתי
ירושלים של דוד ושלמה הייתה לא רק עיר בירה אלה הפכה גם למרכז דתי. בעבר הרחוק
מקובל היה שהמרכז הדתי יהיה בעיר השלטון המרכזי אולם דוגמאות רבות, בעבר
ובהווה מציגות גם מצבים אחרים. מכה הקדושה למוסלמים איננה בירתה של המדינה
הסעודית וכך גם וורנסי )בנרס( שבהודו. הארכיבישוף האנגליקני יושב בעיר קנטרברי
שבדרום אנגליה ולא בלונדון, וגם מרכזה של האימפריות הביזאנטית והמוסלמיות השונות
לא היה בירושלים ואף מרכזם הארץ ישראלי היה בקיסריה וברמלה ולא בעיר הקדושה.
דוד המלך, ושלמה בנו אחריו, הקימו, מתוך ראייה שלטונית ברורה, את המרכז הדתי
8. היהודי בירושלים. לאחר ניצחונותיו על הפלשתים מעלה דוד המלך את ארון הברית
לירושלים )שמואל ב, ו, ב-י, ב( ולאחר שהות קצרה ממקם אותו בעיר דוד. שלמה בנו
בונה את בית המקדש על הגבעה מצפון לעיר דוד, ומכאן ואילך מתרחבת העיר צפונה כך
שהר הבית – עדיין גבעה גבוהה, יהיה בתוך העיר. מסורות קדושה נקשרות להר הבית
וביניהם המסורת על עקדת יצחק , אף שכאמור נראה שמסורת זו היא מאוחרת והיא
"הובאה" לירושלים בימי דוד. בית המקדש הפך את ירושלים למרכז הדתי של עם ישראל
ואף כי בתקופת המקרא לא היה זה המרכז היחידי, ובעיקר לאחר פילוג הממלכה, הפכה
ירושלים להיות עיר בעלת תפקיד דתי. בנייתו של בית המקדש שוב הזרימה משאבים
רבים וכוח אדם לבנייה לעיר. הפעלתו של בית המקדש דרשה ריכוזם של כוהנים ולוויים
ושאר משרתים שניהלו את טקסי הפולחן. העלייה לרגל )שלש פעמים בשנה( הביאה
לירושלים אנשים רבים שנזקקו ללינה, הדרכה ומזון וכל זה הגדיל את העיר ואוכלוסייתה.
קביעתה של ירושלים כמרכז דתי נמשכה גם לאחר שמאמיני הדת היהודית עזבו את
העיר, תפקידה הדתי נשתמר גם בעולם הנוצרי וגם בעולם המוסלמי. יותר מכך – קביעת
המיקום לפעילות הדתית – הר הבית, נתקדש מאז ובמשך כל ההיסטוריה נבנו באתר הזה
רק מבני קודש, בתי מקדש, כנסיות ומסגדים. קביעת המיקום של דוד ושלמה, שגילה
כשלשת אלפי שנים, קבעה את תפקידו של הר הבית גם בירושלים של היום.
ירושלים כמרכז צבאי
מעבר לתפקיד המנהלי והדתי שימשה ירושלים, לפחות בימי דוד ואולי גם מאוחר יותר,
כמרכז צבאי. העיר לא הייתה מבצר כי אם מרכז לתכנון פעולות צבאיות. אנשי צבא
ומפקדים, תכנוני מלחמה וכוח אדם צבאי, כל אלה פעלו מירושלים וגם הם משכו אליה
כוח אדם מקומי ואף זר. לדוד המלך היה חיל שכירים - הכרתי והפלתי והגתים) שמואל ב
9. ט"ו, י"ח( כנראה חיילים מאיי הים התיכון, שמפקדיהם ואולי גם הם ישבו בעיר והגדילו
את אוכלוסייתה ואת רב גווניותה.
ירושלים כמרכז מסחרי והרחבת העיר
כל התפקידים הללו – מרכז מנהלי, דתי וצבאי, הביאו לירושלים שנשים רבים וכסף רב
והפכו אותה למרכז מסחרי גדול. תיאור המאכלים והמשקאות בביתו של שלמה )מלכים
א' ה', ג'( מדגים את עושרה של ירושלים כמרכז גדול למסחר.
כל הפעילות הזו לא יכולה הייתה להתבצע מהשטח הקטן של העיר שדוד כבש. הגבעה
קטנה מדי ושטח של 04 דונם לא יכול להכיל את כל התפקידים שפורטו לעיל. כבר דוד
ראה זאת והחך להרחיב את העיר לכיוון היחיד האפשרי, כיוון צפון, לאורך השלוחה של
עיר דוד. דוד מילא כנראה את האוכף הטופוגרפי שבין עיר דוד להר הבית, האזור מכונה
בשם "המילוא" או "העופל", ועל שטח זה בנה את קריית הממשל שלו. מצפון נבנה בימי
שלמה בית המקדש, בראש הגבעה, וכך נתרחבה העיר לכיוון צפון. שטחה בימי שלמה
היה פי שלש ויותר משטח העיר שכבש דוד, ועמד על כ – 061 דונם. אף שהשטח גדל
עדיין הייתה ירושלים עיר קטנה בשטח ומספר תושביה בשיא ימי מלוכת שלמה לא יכול
היה להיות גדול מ – 0006 איש. יש לזכור כי שינויים גיאוגרפיים אינם נעשים במשך יום
ורק בניית בית המלך נעשתה במשך 31 שנים. נראה להניח כי הגידול המרחבי נבע מגידול
בהשפעתה שלן העיר אך עוד בימי שלמה הלכה השפעה זו ונתמעטה. העמים סביב ארץ
ישראל, שהוכנעו על ידי דוד, "פשעו" )כדברי המקרא – מלכים א, י"א, י"ד-כ"ה( והקימו
לעצמם ממלכות עצמאיות וגם בתוך הארץ גדלה והלכה ההתנגדות לבית המלוכה. כל
אלה מנעו אולי את גידולה של ירושלים מעבר למה שהגיע והמשבר המרחבי, שבא בימי
בנו של שלמה – רחבעם, הביא לפילוג הממלכה ואבדן מעמד הבכורה של ירושלים.
10. לפני הספירה 629-685 ד. ירושלים כבירת ממלכת יהודה –
התפלגות ממלכת רחבעם לשתי מדינות, ממלכת ישראל וממלכת יהודה, השאיר בידי
ירושלים את החלק הקטן והפחות חשוב של הממלכה המאוחדת. שני שבטים, טריטוריה
קטנה, מקו שמדרום לבית אל ועד לנגב וממישור החוף ועד לירדן, זה כל מה שנישאר
בממלכת יהודה ולמדינה קטנה כזו, אין צורך בעיר בירה גדולה. הופסקה הרחבת העיר
ובמשך כמאתיים שנים נשארה בגבולות שנתחמו בשיא ימי שלמה, כלומר עיר דוד,
המילוא והר הבית. ממזרחה תחם אותה עמק הקדרון, ממערבה ודרומה הגיא המרכזי
ומצפון השתפל הר הבית ותיחם את העיר במיקומו הנוכחי של צפון רחבת הר הבית.
ירושלים איבדה מעמדה כבירת ארץ ישראל ובעקבות כך נחלשה ממלכת יהודה ונחלשה
ירושלים. ממלכת יהודה הייתה פגיעה להתקפות מדרום - שישק מלך מצרים עלה על
ירושלים בתקופת רחבעם )מלכים א י"ד, כ"ה-כ"ו(, ובעיקר לכיוון צפון. מיקומה, בחלק
הצפוני של הרי יהודה, ליד הגבול עם ממלכת ישראל )בקרבת רמאללה של ימינו(,
וחולשתה של הממלכה הביא לא פעם לניסיונות לכבשה ) חזאל מלך ארם – מלכים ב
י"ב, י"ח-י"ט, יהואש מלך ישראל – מלכים ב י"ד, י"ב-י"ד, רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו
מלך ישראל – מלכים ב ט"ז, ה-ו(. מצב זה הוסיף תפקיד לעיר והיא נהפכה למבצר, אליה
נסוגו הכפריים שבסביבתה בעת התקפות האויב ועליה צרו הלוחמים. מלכי יהודה ביצרו
את העיר מדי פעם. עזיהו המלך בנה מגדלים בירושלים )דברי הימים ב, כ"ו, ט,( ובנו
יותם המשיך במלאכה )דברי הימים ב, כ"ז, ג'(. חזקיהו המלך בנה חומה מול האשורים
שצרו על העיר )דברי הימים ב ל"ב ה'(. חומה זו, ששרידיה נתגלו במרכז הרובע היהודי
של ימינו והיא מכונה "החומה הרחבה", וגם בנו מנשה ביצר את העיר )דברי הימים ב ל"ג,
י"ד( ובנה חומה. בניית החומות היה רק חלק מההכנות למצור. החלק האחר היה הניסיון
לפתור את בעיית אספקת המים בעת מלחמה. כזכור, נשענה ירושלים על מעיין הגיחון,
שנבע למרגלות החומה, מחוץ לה, במזרחה של הגבעה. כל אויב שצר על העיר יכול היה
11. למנוע אספקת מים מהעיר וכך להכניעה. מצודה גדולה, שנתגלתה בסמוך למעין
ותקופתה – התקופה הכנענית, מראה כי בעיה זו הייתה במוקד צרכי הביטחון של העיר
מימים ימימה. בתקופת המלוכה ניסו לפתור בעיה זו בשתי דרכים. האחת – הרחבת העיר
לכיוון המעיין והשנייה – הבאת המעיין לתוך העיר.
אספקת המים לירושלים בזמן מצור.
כפי שראינו, אספקת המים לירושלים המקראית נשענה בעיקר על מעין הגיחון. זאת,
בנוסף למי גשמים שנאגרו כנראה בבורות מים ואולי אף סכירת מי נגר עילי בבריכות
קטנות בעיר. עם זאת, בעיר בחדשי הקיץ הארוכים, היה צורך והבטיח אספקת מים
סדירה לבני העיר וזאת על ידי שאיבת מים מהמעיין שנמצא מחוץ לעיר והבאתם אל
העיר. סידור זה התאפשר בכל זמן שלא הייתה נשקפת סכנה חיצונית לעיר. מכיוון
שחומה העיר הייתה ממוקמת גבוה מעל למעין, כדי להבטיח הגנה נאותה לעיר, לא היה
בידי בני ירושלים לצאת ולשאוב מים בעת מצור. לפתרון בעיה זו נעשה בשתי הצורות
שהוזכרו לעיל.
"פיר וורן"
הראשונה, המוקדמת, שזמן הקמתה לא ידוע, הרחיבה את העיר עד למעיין והשניה
שזמנה ימי המלך חזקיה, הביאה את המעין אל העיר. המערכת הראשונה מכונה בשם
"פיר וורן", על שם החוקר הבריטי צ'רלס וורן שחשף אותה לראשונה. בני העיר חפרו
מנהרה, שתחילתה בתוך העיר והמשכה מתחת לחומת העיר ועד לנקודה מעל הנביעה
הפנימית של המעין. מנקודה זו, ירד פיר ארוך, כשלשה עשר מטר אורכו, והגיע עד
למפלס המים, לפני נביעתם החוצה. מערכת זו, שחלקה חצוב בידי אדם וחלקה, שימוש
בחללים ומערות טבעיות, אפשרה לבני העיר להיכנס למנהרה, להגיע עד לנקודה מעל
12. למים , להוריד דליים אל המעין כמו אל באר ולשאוב משם את המים. אלה הובאו לעיר
וכל זאת בהסתר מהאויב שצר על ירושלים. אין אנו יודעים את זמנה של מערכת זו, את
יוזמיה ואת מבצעיה. כל שאנו יודעים הוא שמערכת זו התקיימה בעיר וכנראה קדמה
למערכת השניה – נקבת חזקיה. יש שראו ב"פיר וורן, מפעל מים כנעני, ששימש את העיר
גם בזמן המצור של דוד. אלה החושבים כך הסתמכו בין השאר על התיאור המיוחד של
כיבוש ירושלים בידי דוד ובעיקר על כל שנאמר שם בדבר "הצינור". בספר שמואל נאמר
כי "ויאמר דוד ביום ההוא כל מכה יבסי ויגע בצנור ואת הפסחים ואת העורים שנאי נפש
דוד" )שמואל ב' ה, ח( ובדברי הימים מוסיף הכתוב "ויאמר דוד כל מכה יבוסי בראשונה
יהיה לראש ולשר ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש" )דברי הימים א י"א ו(. גילוי
"פיר וורן" נתן תמונה על מפעל מים "הצינור" שבעזרתו התגוננה העיר. יואב בן צרויה
גילה את המערכת, עלה בה ודרכה התאפשר לכבוש את העיר. חוקרים מאוחרים יותר
טענו כי אין כל מפעל מים דומה בארץ מהתקופה הכנענית אך מפעלים דומים, בחצור
ובמגידו, שנבנו בתקופת מלכי ישראל נמצאו בשטח. טענו גם כי חציבה בכלי ארד –
ברונזה, שהיו אופיינים לתקופה הכנענית לא נתאפשרה בסלע הקשה של ירושלים ורק
כלי ברזל, מתכת שהיה בשימוש בתקופת המלוכה, אפשרה ביצוע המפעל. חוקרים אלה
טענו כי המפעל יכול להיות מתוארך לימי הראשית של ממלכת יהודה, עת ירושלים עמדה
במצור כמה פעמים והעיר נזקקה למפעל מעין זה. כיום, לאור תגליות אחרונות ובהן
מצודה כנענית גדולה מעל למעין, שוב לא ברור מקור המפעל . יש טוענים שהיה קיים
בתקופה הכנענית ורק הורחב ונעשה נוח יותר לשימוש בתקופת ממלכת יהודה ויש
הדבקים במפעל המלכותי וטוענים כי צינור הוא כלי נגינה כמשתמע מפסוקים אחרים
במקרא.
נקבת חיזקיהו –נקבת השילוח
13. אם באשר למפעל זה חלוקות הדעות הרי שהמפעל השני – נקבת חזקיה או נקבת השילוח
תיארוכה וסיבתה ברורים. בזמנו של המלך חזקיה ) 007 לפני הספירה לערך( "בא
סנחריב מלך אשור ויבא ביהודה.. וירא חזקיהו כי בא סנחריב ופניו למלחמה על ירושלים.
ויועץ עם שריו וגבריו לסתום את מימי העיינות אשר מחוץ לעיר ויעזרהו. ויקבצו עם רב
ויסתמו את כל המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמר למה יבואו מלכי אשור
ומצאו מים רבים". המצב היה ברור. "פיר וורן" יכול אמנם לספק את צרכי העיר בזמן
המצור אך גם לצרים על העיר ניתן לשאוב מים מהמעין. לכן מחליט חזקיהו לסתם את מי
המעיינות. במשך נכתב במקרא " והוא יחיזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון ויישרם
למטה לעיר דוד" )דברי הימים ב לב, פסוקים א-ד, ל(. במקום אחר מסופר על חזקיהו "
ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה" )מלכים ב, כ', כ' (. דברי
המקרא משתלבים בקיום מפעל המים המרשים, נקבת השילוח, הלוקחת עד היום את מי
מעין הגיחון, שנבעו כזכור מחוץ לחומות ירושלים ממזרחה, ומעבירה אותם בנקבה
חצובה, מתחת לגבעה, אל צידה המערבי, לברכת השילוח, שהייתה מעתה בתוך העיר.
המים זרמו בכוח הכובד מנקודת הנביעה שהייתה גבוהה יותר מהברכה. בכך מנע חזקיהו
מים מהצרים על ירושלים ואפשר לבני העיר לשאוב מים בקלות ובנוחות בתוך העיר.
המעין הובא לעיר ובכך שונו סדרי עולם. בתוך הנקבה נתגלתה בשנת 0881 כתובת
שנחקקה בסמוך למועד חציבת הנקבה ובה מסופר כי חוצבי הנקבה עבדו משני קצות
הנהרה ונפגשו באמצע הדרך. "תמה הנקבה. וזה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את
הגרזן איש אל רעו ובעוד שלש אמות להנקב, נשמע קול איש קורא אל רעו כי הייתה זדה
בצור מימין ומשמאל. וביום הנקבה הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן אל גרזן. וילכו
המים מן המוצא אל הבריכה במאתיים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש
החוצבים" )תמונה – בהט עמ' 42(.
14. הרחבת העיר מערבה בתקופת חזקיהו
חציבת הנקבה העבירה את המעין ממקומו הטבעי למקום חדש, "מערבה לעיר דוד", ובכך
בטלה את הצורך להיות קרוב למעין. על יד כך נתאפשר להרחיב את שטח העיר מערבה
בלי שיש צורך להיות צמוד למעין המזרחי. מפעל ההרחבה אכן התבצע בשנים שלאחר
מכן. במשך זמן רב סברו החוקרים כי ירושלים המקראית הגיעה לשיא התפשטותה בימי
דוד ושלה, והשתרעה בין הר הבית לעיר דוד. זאת מכיוון שלא הייתה כל סיבה ידועה
להרחיב את העיר, ששלטה על שטח קטן, ומכיוון שלא נמצאו הוכחות בשטח לבניה .
החפירות שנערכו ברובע היהודי מצאו שפע של שרידים מתקופת בית ראשון, הרחק
מערבה מהר הבית. בשטח נמצאה חומה רחבה, המתוארכת לתקופת חזקיהו וכן קטעי
חומה ומגדלים השייכים כנראה לחומת ירושלים בזמן המצור הבבלי. אף כי לא היה שנוי
מהותי בגודלה של ממלכת יהודה, ברור כי העיר נתרחבה מערבה וזאת כנראה במאה
וחמישים השנים האחרונות לקיום העיר )685-227 לפני הספירה(. חורבן שומרון וגלות
עשרת השבטים )227 לפני הספירה( הביא פליטים רבים לממלכת יהודה וחלקם התיישב
בירושלים, מחוץ לחומות העיר. חזקיהו בנה חומה להגן על העיר מפני סנחריב ואף הרס
בתים כדי לבנות חומה זו "ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה"
)ישעיהו, כ"ב, י'(. )תמונה – בהט עמ' 62(. לאחר הסרת המצור האשורי התקיימה העיר
עוד כמאה שנים ויתר בתחומה הרחב. תחום זה כלל שטח של כ – 054 דונם, פי עשר
משטחה של עיר דוד, וישבו בו כנראה קרוב לעשרים אלף איש. תחום זה עוד הורחב
במקצת ונמצאו שרידי חומות ומגדלים צפונה מערבה ל"חומת חיזקיה". )תמונה - שביט
עמ' 52(. זו ירושלים שהושמה במצור על יד הבבלים בשנת 685 לפני הספירה וזאת
ירושלים שנפלה לידי נבוכדנצר המלך הבבלי. כיבושה של העיר ושרפתו של בית המקדש
סיימו את הפרק השני בחיי העיר – ירושלים הבירה היהודית בתקופת המקרא.
15. שאלה לדיון – כיצד משפיעה תקופת "בית ראשון" על ירושלים של היום ?
העיר המקראית והשפעתה כיום.
כל תקופה בחיי העיר השאירה חותמה לשנים שלאחר מכן ולעיתים השפעותיה של
תקופה ניכרים על היום. ירושלים המקראית השאירה בעיר שלשה דברים מרכזיים.
.Iמבנים שנבנו בעיר בתקופה זו לא נשארו על תילם אך חורבותיהם משמשים יעד למחקר
ארכיאולוגי ושרידיהם משולבים בגן הארכיאולוגי שהולך ונבנה בירושלים של היום. זאת
ועוד, "נקבת חזקיהו", ששינתה את מיקום המעיין, פועלת בעצם עד היום והמים זורמים
בה כמו שתכנן חזקיהו וביצע. מפעל מים זה הוא אולי המפעל הקדום ביותר שעדיין פועל
כפי שנבנה ולא נעשה בו כל שינוי או שיפוץ ותיקון.
.IIבתקופה המקראית נקבע כי מכל ערי הארץ, נבחרה ירושלים להיות עיר הבירה של עם
ישראל. כל שעבר על הארץ לפני בחירה זו אין לו כל משמעות וכל שקרה בארץ מנקודת
זמן זו ואילך, נובע מהחלטת הבחירה. ירושלים של תקופות מאוחרות יותר נשענו על
שארע בירושלים המקראית ואף בחירתה של ירושלים כבירתה המודרנית של מדינת
ישראל שואבת מההחלטה המקראית. ירושלים איננה מתאימה לשמש כעיר בירה למדינה
מודרנית, בגלל מיקומה הלא נוח בראשי ההרים ובריחוק מדרכי תחבורה יבשתיים, ימיים
ואף אוויריים. עם זאת נקבעה ירושלים כעיר בירה וזה בשל עברה ההיסטורי הנובע
מהקביעה המקראית.
.IIIבתקופת דוד ושלמה נקבע מיקומו של המרכז הדתי – הר הבית. מכאן ואילך, בכל
תולדות ירושלים, לא נבנה באזור מבנה חילוני וכל שנבנה באתר זה היה או מבנה דתי או
שלא נבנה שם דבר, ושוב מסיבות של אמונה. בית המקדש של שלמה לא שרד וכל בנייה
16. אחרת מתקופה זו לא שרד בהר הבית אך החלטת המיקום שרירה וקיימת במשך שלשת
אלפי השנים שעברו מאז החליט שלמה לבנות את בית המקדש במקום שבנה אותו.
