1. Chaim Biran Chapter II Writing and Sculpture My Artworks חיים בירן פרק ב' כתיבה ופיסול האומנות שלי
2. שלושהקופים בד, פלסטיק, פליז אם אינך רואה דבר ואינך שומע קול, סימן הוא, אתה מתעלם. ואם כך הדבר, מוטב יהיה אם תשתוק. ואם אחרת היא, חייב אתה להשמיע קולך. חיים בירן Three Monkies Fiber, Plastic, Brass H 35 cm
3. על עצמי חיים בירן, 61, נולד בעיר מקנס, מרוקו, נשוי לברוריה, וביחד הורים לעומר ויעל. בוגר הטכניון בחיפה, הפקולטה לארכיטקטורה. במשך 32 שנה, שותף ומנהל בחברות תעשייה בתחום העץ, עיצוב וייצור רהיטים להרכבה עצמית, תכנון וייצור בתים לבניה מתועשת, וייצור תשומות לענפי העץ השונים. לכל אורך השנים, שמרתי פינה חמה לאומנויות והמתנתי למוזה שתבוא. לאחר פרישתי מעולם העסקים, הגיע הרגע בו חזרתי אל אהבותיי הישנות. פרנק קולודני, אוגי, חברי מעולם האומנות, סיפר לי על הרגע המכונן בחייו עת התבונן ביצירה של מרסל דושאן,The Big Glass ושם באה לו ההארה. האיש היקר הזה חשף את קצות עצביי לחשיבה וליצירה, ועל כך אני מודה לו. התחלתי בכתיבה, בסיגנון של פרוזה שירית, בה אני מהלך על ציר הזמן בין חוויות ילדות וחיים בוגרים, ומשלב ביניהם. כך החומרים בהם אני יוצר, ובמיוחד הפליז, נחושת בפי סבתי רחל, והעץ, אותו הכרתי בנגריה של אבי. וכך האומנות שלי מוטת מקום וזמן.
4. ציטוטים מתוך כתיבתי *** על הקיר לימיני, ארון רְחֲב מידות דלתותיו זכוכית שקופה ומתעתעת ועל מדפיו, פרושות מפות לבנות, שוליהן תחרה. בְּשוּרָה הם עומדים, כלים נאים, בהם ניכר הבית כלי נחושת ממורקים לזהב בוהק. *** בִּשְכֵנוּת, ניצבים להם פמוטים כבדים, בסיסם רבוע וגופם עגול מעשה ידי חָרָט. עליהם ינוחו, נרות של ערב שבת, עשויים חֵלֶב לבן, וּבְיְמוֹת החול ישמשו לְמָאוֹר. הלהבה מְרָצֶדֵת להאיר חֶשְכָּת מצרים, לעת יבוא זמנו של אור היום הנעלם. והקטן שבהם, שוכן למשמרת בביתי. *** וכשאבי ניסר בעץ הארז, לקצר את לוח הדלת ריח מְשָכֵּר הציף את הבית. בטיולי בעיר מקנס, בסמטה אחת לא מיוחדת האוויר מָלַא את הריח, עולה באפי והציף את הזיכרון מהנגר ביקשתי פיסת עץ, וחבריי נדהמו לַרֵיחַ.
5. *** במקום ממנו השיש בא חצב מיכלאנג'לו, גוש סלע גדול ממדים טריזים של עץ תופחים ממים, ינתקוהו מקיר המחצבה. במעמקי האבן חבויות דמויות, ללא מתאר ואין סימני דרך וברוחו הסוערת בחלל דמיונו, הן מרחפות כערפל. מכות פטיש חוצבים, על איזמל פָּסלים מגלות טפח אחר חמוקיים. אגלי זיעתו, מסמנות את קרנו של משה ומבט בעינו, חודר אל קלע דויד. צביטה בלבו בראה הבעת פניהם ובטנו המתהפכת, חרצה תווים בִּלְחָיֵיהֵם. חום ידיו והבל עולה מפיו, ידחקו את קור האבן להפיח רוח בגולם החלמיש. וּלאט, מעט מנשמתו עוברת אל הדמות לְהַחָיוֹת אותה ברוח אפו.
6. נתזים של אבן, אצרתי בשתי ידיי חומר מכף ידו של האומן ומגע אצבע יד האלוהים, בתמונת בְּרִיאָת הַאָדָם. יקרוץ לי בעינו, ללא חיוך נותן בידי כלים, ובראשי תעתועים. מצווה ללא קול: גע בחומר, גְרָע את העודף גלה את הדמות, היא חבויה ואם תבחר לצייר, אזי עליך להוסיף. ואני עומד בָּגָלֶרִיָה אל מול היצירה מתפעל מגוף האדם, מעשה של ידע ומתפעם מעֹצְמָת הבעת הפנים, רוחו של האומן. ובין שיש לאבן, אני מתעורר אל השיעור הבא.
7. *** רגע לפני אחרון תחושה של מבט נִנְעָץ בגבי, הביאתני לסובב פניי. קערת חרסינה לבנה, יושבת בנחת לפטפט עם חברותיה על קונים שלא התעכבו למבט שני ועל אלה שדיברו יֵתֵרָה על המחיר. גופה מלא, וּממבט ראשון לא נפל בו מום בשני, לרגליים קצרות אצבעות גלויות, אחת מהן נִשְבָּרָה. ידיה מעוגלות, נחות על מותניה, כבעלת הבית נוהגת בהן בעדינות נחרצת. בְּפניה היפות, מאופרות פרחי לילך סגולים משובצות עיניים גדולות, ושפתיה מלאות. לעור הגלזורה, נימי סדקים, קמטים של חן שנים כָּנשים שהזדקנו יחד עם החפצים. קערה פַּתְיָינִית משהו, מחנחנת במבט התקרבתי מעט, וקול נאלם, נשמע אומר: קחני נא, לא תצטער ראיתיך מקשיב, אתה מגלה בי עניין אנחנו נֹאהֲב ונלמד לחיות ביחד.
8. *** פָטִימָה, והיא כבת עשרים, אותה ראו עיניו של פיקאסו ערג אל מָרְאֵה גופה הנסתר, והיא נחשקת אינו כובש את יִצְרוֹ, עָגַב אחריה והשיגה. עומדת לפניו בַּאֲטֶלְיֶה, הייתה כביום היוולדה ולעתים ינוח גופה על מיטת אֲפִּרְיוֹן עטויה בדים של משי, ומלמלה רקומת זהב משנה תנוחת גופה על פי מצוותו. הבעת פניה קורנת קסם, אל מול הזר המכשף, התפרץ כרוח הסהרה, אל ביתה הסגור. והיא תְמֵהָהּ על מצבה, מה בדיוק אני עושה פה. דמות העלמה משתקפת בציור, כִּבְמַרְאָה מתעתעת שערה המוצנע התפזר ועף, נולד אל הרוח. עיניה השחורות נפערו לעולם זר, שִנוּ טִבְעֲן ומוחה סגר דלתותיו, מגן עצמו מפניה של זרות מחלחלת. אברי גופה הנאים, מתת אל בזוגות, נעו ממקומם ונפרדו לעד והוא, הִשְׁטִיחַ הרי תָּבוֹרָיִים גֵאִים חמוקיים מושלמים כֻּיְירוּ ביד אָמָן הטבע, ואינם עוד תְאוֹמֵי צְבִיָה.
9. עגבותיה האפריקנים רכים, מתריסים לאחוריה תֹּאָרוּ בְּקַוִים חדים וקשים וכף ידה האחת, תנוח על צידן, כאומרת הן. אוחזת במטפחת להסתיר יתרת צניעותה והשנייה מונחת על ערפה, מגלה את גופה. האוויר החם ריכך את עורה, לְבוּש הדוק לגופה נִפְרַם לגלות צפונות לבה מרחפים בחלל, נוגעים בתקרה ושבים, וכל הרואה, מבין. שפתיה המלאות, חתומות בשתיקה קו דק סודק אותן ואין הגה עובר נותרה אילמת והייתה כְּחוּצָנִית, שותקת בין חברותיה. מְנָסַה להביע בידיה, בִּשפת הַלָבָן שבין האותיות אינה מצליחה לתאר חייה בכיכר השוק ובאצבעות רגליה תאמר, אני בת המדבר.
10. האמן, מתריס כנגד הטבע, קורא תיגר על הבורא והיחסים בין אלה לאלה, השתנו לבלי הכר כולם נצבעו בגוונים הזויים, והעיניים גדולות. אני מתבונן בַּאשר עובר עליה, מדבר אל לבה וחושב על הסרעפים רצים במוחו. אוגי מבין באומנות, יוסיף על האמן, עלילות חייו וּלְמָה התכוון. והסופר עמוס עוז יטען בספרו, חרוזי החיים והמוות כל הסיפור מתרחש בין הקורא לעלילה, ובין הצופה ליצירה. והיא, אין יודע קורותיה, אולי היגרה לברצלונה לִחיות עם הַעֲלָמוֹת בְּ קָרֵר דֵה אָבִינְיוֹ, קרובה לְאוֹהֲבַה. הילה של הומור דק, קורנת אלי מתוך היצירה ומזמינה אל הזיה חדשה ומעט מוכרת.
11. וכך כתיבתי הייתה למקורות ההשראה *** לימים נעשיתי משוטט בשווקים לאסוף את אשר אבד ולאצור את שהיה לגלות את אשר עבר ולשים מלים בפיהם וכך להשיב רוח, ולהחיות חפצים כמעט מתים. *** כל ימי חיינו, כי האדם עץ השדה אנו הולכים וסובבים בְּצָמְרוֹת העצים נהנים מִזִיוֹ של עולם, וממרחק גבולות השמיים. והקשר אל האדמה יוליכנו הלאה מחפשים לנעול מעגלי חיינו, במערכת השורשים. וּמִשֵכָּך, והסוגיה נחתמה, ננוח ונשקוט. *** היצירה מעוררת תאים רדומים, ומביאה אותי לחשוב על עולמות מקבילים לחיי, ועל זמנים לא נולדו לתוכי. מעוררת שֹרעפים רדומים, קיימים במופע אחר מזה שידעתי קמים ומעזים להתמודד עם השולטים בחיי. על הקיר השחור של חדרי תת הכרתי, מרחפת היצירה תלוייה באוויר ללא מסמר, אינו פוצע את הקיר.
